אפילפסיה מוגדרת כמצב בו בעל החיים מתעוות יותר מפעמיים בהפרש של יותר מ-24 שעות בין שני ההתקפים ובניהם נראה בריא ומתפקד.  
עווית קלינית הינה אירוע במהלכו, ברוב המקרים, בעל החיים מאבד שליטה על כל שרירי הגוף ולכן נשכב. לפעמים הדבר מלווה בפרכוס (רעד וכיווץ שרירי הגפים) וברוב המקרים גם באובדן חלקי או מלא של ההכרה.
עווית מלאה "טונית-קלונית" – כוללת אובדן שליטה על שריר הגוף, ואובדן הכרה - בעל החיים נשכב על צדו, מפרכס, ולעיתים מקציף ומייצר כמויות גדולות של רוק וגם מאבד שליטה על סוגרים ומשחרר שתן וצואה. משך האירוע עצמו ברוב המקרים נע בין חצי דקה לשלוש דקות. 
מספר אירועים זהים כאלה, כאשר בין לבין בעל החיים מתנהג כרגיל – היא אפילפסיה.

בכלבים, הסובלים מאפילפסיה, בגילאים של חצי שנה עד 6 שנים, ב– 80% מהמקרים מדובר באפילפסיה אמיתית מולדת. הכוונה היא שאין מחלה פעילה כי אם מצב שהכלב נולד איתו, ולכן מצד אחד לרוב איננה מסכנת אותו ומצד שני איננה ניתנת לריפוי. בכלבים מעל גיל 6 שנים או מתחת לגיל חצי שנה ימצא בדרך כלל גורם ראשוני לעווית

בחתולים לעומת זאת בכ - 60% מהמקרים יש מחלת רקע אשר גורמת לאפילפסיה, ולכן עלינו להתאמץ ולאבחן אותה כדי שנוכל לטפל בהתאם.

העווית עצמה נגרמת מהפרעה חשמלית של המוח וכאשר היא כללית ומערבת את הגוף כולו, זה אומר שהמוח כולו מעורב. למעשה, זהו אירוע טראומתי למוח אשר מותיר אחריו נזק לתאי העצב ולמבנים עדינים במוח. עווית אחת באורך של עד 3 דקות איננה מסכנת את בעל החיים, הוא לא ימות ממנה ואף הנזק שהיא מותירה אחריה הוא קל ולא משמעותי. בנוסף, כדאי לדעת שחיות מתעוותות לא יכולות לבלוע את הלשון או להיחנק תוך כדי עווית כפי שמוכר באנשים, לכן בזמן העווית יש לעמוד ליד בעל החיים ולהמתין עד שהיא חולפת. 
כאשר אירוע של עווית קורה מספר רב של פעמים הוא מוגדר כאפילפסיה וזהו כבר מצב שונה. במקרה כזה ישנו נזק מצטבר למוח ולכן מומלץ לבצע ברור רפואי על מנת להבין האם קיימת מחלת רקע אשר גורמת להתקפי העווית החוזרים וכמובן לטפל בהתאם. 
הטיפול במקרה של עוויתות חוזרות וללא קשר לגורם - נועד כדי להפחית עד כמה שאפשר את כמות ותדירות ההתקפים. במקרים בהם אובחנה מחלת רקע, ובמידת האפשר, יתווסף לטיפול נוגד העוויתות שחייבים להמשיך לתת גם טיפול למחלת הרקע. 

אפילפסיה מולדת – זו אפילפסיה שמקורה בלקות מולדת, כלומר מצב שבעל החיים נולד איתו והוא קבוע. מדובר במצב בו לא קיימת מחלת רקע פעילה שגורמת לעוויתות. לפעמים זו תכונה שעוברת בתורשה ובעלת רקע גנטי מוכר. הטיפול במקרים של אפילפסיה מולדת נועד כדי להקטין את מספר ההתקפים ואת התדירות שלהם. בחלק קטן מהמקרים מושגת המטרה של ״חיים ללא התקפי עווית כלל״.
ברוב המקרים הצלחה של הטיפול נחשבת להורדה משמעותית של תדירות ההתקפים ללא תופעות לוואי קשות וקיצור משך ההתקף עצמו. חשוב מאוד להבין שבעל החיים ימשיך לחוות התקפי עווית מפעם לפעם גם כאשר טיפול נוגד העוויתות שהוא מקבל מוצלח ונכון.
כלב עם אפילפסיה יכול לחיות את חייו בשמחה ובנחת ותוחלת החיים שלו אפילו לא מתקצרת במרבית המקרים. גם הבעלים יכולים להמשיך את חייהם כרגיל, אין צורך לסעוד את הכלב או להישאר בבית ולדאוג. 

הדבר החשוב ביותר בהיבט הטיפולי הוא לתת את התרופות בזמן ובאופן קבוע כפי שמוסבר בפרק על הטיפול באפילפסיה. 

במקרים מסוימים – העווית יכולה להימשך לאורך זמן ולהוות התקף אחד ארוך שאיננו מפסיק – מצב זה נקרא סטאטוס אפילפטיקוס – Status epilepticus: זהו מצב מסכן חיים אשר מחייב הגעה למרכז חירום וטיפול נמרץ כדי להפסיק את העווית הממושכת, כמה שיותר מהר, באמצעים כימיים שניתנים ישירות לווריד.

יש כלבים שכל התקף שלהם מתבטא במספר התקפים קצרים על פני 24 שעות, לזה קוראים - צבר התקפים או באנגלית - Cluster seizures. מטרת הטיפול במקרה כזה היא גם להוריד את קצב הופעת הצברים וגם להפחית את מספר ההתקפים בכל צבר כזה. 

מאוד חשוב לנהל מעקב אחר תדירות ההתקפים, צורת ההתקף, השעה ביום, משך ההתקף ואירועים חריגים שקרו בבית בזמן שהתחיל ההתקף. אנו נשתמש בנתונים אלה כדי להתאים לכלב או לחתול שלכם את הטיפול המוצלח והמתאים לו ביותר. דוגמא לטבלת תיעוד כזו ניתן למצוא כאן.